פסק-דין בתיק עש"א 35338-10-11

השופטת ש' וסרקרוג, ס' נשיאה :

1.         הערעור הוא על פסק הדין שניתן על ידי כב' המפקחת הבכירה לרישום המקרקעין (הגב' ציפורה פיגנבוים, להלן: כב' המפקחת ), לפיו נתקבלה תביעת המשיבים וניתן צו האוסר על המערערים, יחד ולחוד, לממש בניית ממ"דים מושא היתר הבנייה שמספרו 73/0963/05 בתיק בניין 73/0963. כמו כן ניתן צו הריסה בנוגע לבנייה שכבר בוצעה, בתוך 90 ימים ממועד מתן פסק הדין.

הרקע :

2.         כמפורט בפסק הדין של כב' המפקחת, הצדדים הם בעלי דירות בבית משותף ברחוב פלמ"ח 9, בשכונת רוממה בחיפה, המזוהה גם כגוש 11191 חלקה 183 (להלן: הבניין ). דירות המשיבים ממוקמות זו מעל זו במחצית המזרחית של קדמת הבית, ודירות המערערים ממוקמות זו מעל זו לכול רוחב החזית הצפונית, הוא עורף הבית. הבית המשותף מונה שלוש דירות נוספות, שהן בבחינת "דירות ראי" לדירות המערערים, במחצית הדרומית של חזית הבית, ואולם בעלי אותן דירות, אינם צד לתביעה, וכך גם מבנה נוסף נפרד הנמצא שם.

3.         אין חולק כי המערערים יזמו הליך להרחבת דירותיהם על ידי בניית "מגדל ממ"דים" ב חזית המזרחית של הבית וכן מרפסות פתוחות בקדמת דירותיהם, החזית הצפונית. המערערים קיבלו היתר בנייה, בהתבסס בין היתר על חתימות המשיבים על טופס העירייה, בדבר הסכמתם לבנייה. המערערים קיבלו היתר בנייה, ומשהחלו בבניה, טענו המשיבים כנגד ביצועה ואף קיבלו צו מניעה זמני, אשר אסר על המשך הבנייה. מיד לאחר מכן הוגשה התביעה מושא הערעור.

טענות בעלי הדין בערכאה הדיונית ובערעור :

4.         במסגרת התביעה שהוגשה על ידי המשיבים נטען כי הוטעו על ידי המערערים להאמין שהבנייה כולה - גם הממ"דים וגם המרפסות ייבנו בחזית העורפית/צפונית - ואכן בניית המרפסות מתוכננת באותה חזית - ועל רקע זה וכן על רקע יחסי שכנות הדוקים לאורך שנים, נתנו הסכמתם לבנייה מבלי שהוצגו להם תוכניות בנייה ובהסתמך על ההסברים שנתנו להם.

בנסיבות אלה טענו המשיבים לחוסר תום לב בהסתרת מידע רלוונטי בהתנהלות המערערים כלפיהם, כאשר התוצאה היא קיפוח של הזכויות הקנייניות בדירותיהם.

המערערים טענו מנגד לחוסר תום לב מצד המשיבים, אשר למרות יחסי שכנות הדוקים לאורך שנים ועל אף שנתנו הסכמה מפורשת לבנייה שנתבקשה, מצאו לנכון לנקוט בהליך נגדם וכול זאת תוך שיהוי משמעותי אשר רק בגינו יש לדחות תביעת המשיבים.

המערערים טוענים עוד כי כול הליך קבלת ההיתר היה הליך גלוי שהובא לידיעת המשיבים, לרבות תליית מודעה במקום גלוי בבניין המשותף, ומשלא נעשתה כול פעולה נוגדת מטעם המשיבים במהלך אותם שלבים, סמכו המערערים על הסכמת המשיבים וחתמו על הסכם עם קבלן לביצוע עבודות הבנייה.

לחלופין נטען כי הם יכולים לבצע הבנייה האמורה גם ללא הסכמת המשיבים, במיוחד כאשר לעמדתם, אין בבנייה משום פגיעה מהותית בזכויות הקנייניות של המשיבים אלא לכול היותר פגיעה מזערית. איזון בין פגיעה בזכותם לבנות הממ"דים לבין הפגיעה בקניינים של המשיבים, אם תבוצע הבנייה, מטה את הכף לטובתם.

5.         בערעור חזרו בעלי הדין על מרב טיעוניהם.

המערערים טענו כי החלו בבניית הממ"דים בהסתמך על היתר בנייה שניתן על בסיס הסכמת המשיבים, ואין להתיר להם לחזור בהם מן ההסכמה האמורה; ההסכמה שנתקבלה היא הסכמה מפורשת שדי בה לצורך ויתור על זכויות קנייניות;

הערעור אינו על קביעות עובדתיות אלא על המסקנות המוטעות שהוסקו. אין קביעת עובדות בהסתמך על מהימנות, ולכן מעמדה של ערכאת הערעור, בנוגע לקביעות עובדתיות זהה.

עוד נטען שהמסקנות אינן יכולות להסתמך על בחינה סובייקטיבית של כב' המפקחת ולעניין זה הפנה ב"כ המערערים לפרשת פסטרנק.

המערערים טענו עוד שאין קביעה כי אכן מדובר בפגיעה מהותית, וגם מטעם זה יש לקבל הערעור.

6.         המשיבים ביקשו לאשר את פסק הדין שניתן. לעמדתם, נקבעו ממצאים עובדתיים והמסקנות שהוסקו מבוססות על התשתית הראייתית שהובאה בפני הערכאה הדיונית. מה עוד שחלק מן הקביעות מבוססות על ביקור במקום ומהתרשמותה הישירה והבלתי אמצעית של המפקחת מן העדויות.

דיון ומסקנות תוך הפנייה לפסק הדין של הערכאה הדיונית :

7.         כב' המפקחת בהתייחסה לתיאור הבנייה המתוכננת, ציינה כי בנוגע למרפסות התלויות, כהמשך ישיר של חדרי המגורים (סלון), ניתן היתר לבנייתן ל כיוון צפון - כיוון הוואדי ומרפסות אלה אינן במחלוקת.